מבטח המייאש את מבוטחו 

באחד הערבים נעלם רכבו של משה אבואף. מאוחר יותר נתגלה הרכב כשהוא בוער בשדה סמוך למכון וינגייט.
חוקרי המשטרה הגיעו למסקנה שהרכב הוצת. הנזק לרכב היה מלא וכולל.

אבואף ביקש לממש את דמי פוליסת הביטוח לרכב שנרכשה על ידו בחברת הביטוח מנורה.

זו האחרונה דחתה את התביעה מכל וכל. מנורה טענה כי אבואף הכשיל אותה בכוונת מרמה, מנע ממנה מידע חיוני וגם ביים את הגניבה וההצתה. המצב הכלכלי של אביו של אבואף היה בכי רע. הנה כי כן נמצא גם המניע לביום.

המחלוקת בין הצדדים הועברה להכרעת השופטת שרה דותן בבית המשפט השלום בתל-אביב.

במשפט עצמו לא הביאה מנורה כל ראיה לכך שאבואף היה נתון לסחיטות ואיומים.

טענה זו נפלה כלעומת שעלתה. כעת פנתה השופטת לדון בטענה כי אבואף הסתיר בעת עשיית הביטוח ליקויים שהיו ברכב.

אכן, קבעה השופטת דותן, בטרם רכישת הרכב נתגלו בו ליקויים, אך אלה הורידו את ערכו ב- 7% בלבד.
השופטת קיבלה את גרסתו של אבואף כי הליקויים שנתגלו ברכב בעת רכישתו לא היו משמעותיים, הוא לא ייחס להם חשיבות והא ראיה כי שילם עבור הרכב את מלוא מחיר המחירון.

בפועל אבואף אף השתמש ברכב עד לקרות מקרה הביטוח. לא היתה אם כן כל העלמת מידע מהותי.

באשר לטענות מנורה בדבר הכשלת בירור חבותה - מוטב היה שלא היו מועלות כלל, קבעה השופטת. לא זו בלבד שאינן ממין הענין, אלא הן סותרות את הראיות שהובאו בפני בית המשפט. על פי ראיות אלה השמאי מטעם מנורה כלל לא יצר קשר עם אבואף, מעולם לא שוחח עמו ולא ביקש ממנו מסמך כלשהו.

גם הטענה המתבססת על מצבו הכלכלי של אביו של אבואף חסרת שחר. לא הובאה ראיה כלשהי הקושרת בין עניין זה לגניבת הרכב והצתתו.

על רקע זה הביעה השופטת את דעתה כי מנורה עשתה נסיון להכפיש את מבוטחה ללא כל בסיס עובדתי מתוך כוונה להסיט את תשומת הלב מן השאלות שבמחלוקת. זאת בהמשך להפרחת רמזים בלתי מבוססים כאילו אבואף ביטח את הרכב בכפליים מערכו ולאחר מכן הצית אותו.

בנסיבות אלה, פסקה השופטת, יש לחייב את חברת מנורה לשלם למבוטחה הוצאות לדוגמא שישקפו את גישת בית המשפט לאופן ניהול תביעות על ידי חברת ביטוח. מדברי השופטת עלה כי חברת ביטוח המכבדת את עצמה ואת המוניטין שלה אינה רשאית לסרב לכבד את חבותה, אלא אם כן יש בידה מידע וראיות בעלי משקל המעוררים חשד של ממש שמקרה הביטוח בוים על פי הפוליסה.

"בענייננו", הבהירה השופטת, "לא זו בלבד שלא היה בידי מנורה כל מידע ממשי המעורר חדש שהמקרה בוים, אלא כל טענותיה התגלו כחסרות בסיס.

"אם לא אביע את מורת רוחי מהניסיון להתחמק מחבות על ידי פסיקת הוצאות לדוגמא יהא בכך עידוד לנוהג פסול לדחות תביעות ללא בסיס, בתקווה שלאור התמשכות הדיונים עשויים המבוטחים להתייאש ולהסכים להסדרים שיקפחו אותם".

לפיכך חייבה השופטת את מנורה בסוף הדיון לשלם לאבואף את מלוא תגמולי הביטוח בצרוף 20 אחוז מסכום זה כהוצאות לדוגמא. (36230/96 ).

מסמך 306